לא כולם נועדו לחיות כנוודים, אבל עבור רבים, זה הופך לדרך חיים – מצב נפשי תמידי שבו הכמיהה להרפתקה הבאה לא פוסקת. חוסר השקט הזה משתרש בדרך כלל לאחר הטעם הראשוני של טיול, חוויה שמשנה לנצח את נקודת המבט של האדם. זה בהחלט מה שקרה לי.
ההתחלה
שנת 1977 סימנה נקודת מפנה מרכזית בחיי, שעיצבה אותי לאדם שאני היום. ב-1977 לא היה אינטרנט, לא היו פורומים לטיולים ומיעוט של ספרות ומשאבים רלוונטיים. יצאנו אל הלא נודע כמעט ללא הנחיות. כשאני חושב על התקופות ההן, אני זוכר שקראתי מאמרים של דידי מנוסי (מישהו עדיין זוכר אותו?), שבשנות החמישים יצא לכמה מסעות עולמיים ותיעד את הרפתקאותיו בכתבות בעיתונים.
אז, בינואר 1977, הייתי שם – בן 26, עדיין קיבוצניק אז, שחיי כל חיי בחום הלוהט של עמק הירדן ולא ידע כמעט כלום על העולם. מצאתי את עצמי באי הקסום ברבדוס שבאיים הקריביים, חולק מקומות לינה עם חמישה שותפים שהיו איתי באקראי. אני בטוח שתסכימו שזה היה מקום יוצא דופן להתחיל את המסע העולמי שלי.
דרום אמריקה
מברבדוס, המסע שלנו לקח אותנו דרך שלושת הווייאנות לצפון ברזיל, שם יצאנו להרפתקה משוגעת של חצי שנה בטרמפים דרך ברזיל, ארגנטינה, צ’ילה, בוליביה ופרו. אז, דרום אמריקה הייתה עולם אחר למטיילים, במיוחד עבור ישראלים כמונו, מכיוון שרק קומץ מאיתנו חקר את היבשת.
כאמור, היינו קבוצה של שישה מטיילים עם היכרות בסיסית בלבד. עם זאת, כשהגענו לברזיל, מהר מאוד הבנו שלטרמפיאדה כקבוצה של שישה היא מאמץ חסר תוחלת. החלטנו להיפרד: אח ואחות, שני זוגות ואני יחד עם מטייל אחר המשכנו בדרכנו הנפרדות.
התחנה הראשונה שלנו בברזיל הייתה בלם, בחלק הצפוני של המדינה, והמטרה שלנו הייתה להגיע לסלבדור דה באהיה. התמקמנו בצד הדרך, מושיטים את ידינו קדימה ומחוות באגודלים למעלה ולמטה – אות טרמפיאדה נפוץ בישראל. השעות נקפו, ומדי פעם, מכונית הייתה מאטה לידנו, כשהנהג וחבריהם צועקים משהו ועושים תנועות ידיים מודאגות. התרחיש הזה חזר על עצמו שעה אחר שעה, והתחלנו כבר להתייאש.
לאחר שש שעות של מאמצים עקרים, המזל שלנו השתנה. שני סטודנטים יפנים עצרו, הפשילו את החלון ושאלו בהפתעה: “האם נתקעתם כאן כל היום?” ענינו, “כן, בהחלט.” הם צחקו על המצוקה שלנו והציעו כמה עצות חכמות. התברר שסימן היד שבו השתמשנו, כשהיד מושטת קדימה והאגודל מופנה כלפי מעלה, פירושו “קפוץ לי” בברזיל. ובכן, זה היה לקח שנלמד בדרך הקשה.
המסע שלנו בדרום אמריקה רק התחיל, ומעט ידענו שהוא יהיה מלא במפגשים בלתי צפויים, שיעורים וחוויות בלתי נשכחות.
גיחה מספר 2
אחרי שנה בקיבוץ (אפיקים), חוסר השקט וחלומות ההרפתקאות התחזקו מכדי להתעלם מהם. ביליתי חמש שנים בקיבוץ, והגיע הזמן למסע הבא שלי, כזה שיימשך קרוב לשנתיים ויקרב אותי לחיי נוודים כפי שלא חוויתי מעולם.
למרות שלא היה לי הרבה כסף לשמי, בשנת 1982, נוצרה הזדמנות שלא יכולתי לעמוד בפניה. הציעו לי עבודה בחווה בפורטו ריקו בבעלות בניו של יגאל הורביץ, שהיה אז שר האוצר. הם לא רק סיפקו לי כרטיס הלוך ושוב אלא גם הציעו משכורת חודשית של 700 דולר, לצד לינה ואוכל. זו הייתה הצעה שלא יכולתי לסרב לה.
במשך שישה חודשים עמלתי בחווה ההיא, וטיפחתי מלונים ליד העיר פונסה. אבל אז, תאוות הנדודים שלי התקשרה שוב, והחלטתי לצאת להרפתקה חדשה. הפעם, פניתי למחוזות הרחוקים של אלסקה.
אלסקה
חודש מאי עד חודש ספטמבר, 3 עונות באביב, קיץ ובסתיו. בטרמפים עם תרמיל, אוהל וגזייה, תחושת החופש האולטימטיבית הכי חזקה שהייתה לי בחיים, והכי קרוב לחיי נוודות. טרמפים בין השאר עם מטוס שטס לצפון להביא לאסקימוסים אוכל, וכמעט טרמפ עם הליקופטר של מחפשי זהב שהתרסק בטיסת המבחן. עבודה בשתילת יערות באי אפוגנאק שבדרום ובבית אריזה לסרטנים ודגים באי קודיאק
שהייתה חוויה שלא אשכח לעולם.
סיימתי את ההרפתקה באי קודיאק והתחלתי להצפין. כמה מילים על ההתניידות בטרמפים. צורת טיול כזאת מזמנת לך מפגשים בלתי צפויים וחוויות בלתי רגילות עם מגוון אנשים וטיפוסים, חוויות שנשארות איתך עד סוף הימים. הגעתי בטרמפים לפארק דנאלי הנהדר עם המרחבים והנופים המטורפים, שם פגשתי בין השאר מטייל ישראלי, פיטפטנו קצת והוא שואל אותי לאן ממשיך מכאן? עונה לו למזרח הרחוק, לתיאלנד תחנה ראשונה, אז הוא אומר לי: תקשיב לי ותקשיב לי טוב, בבנקוק בחיים על תעלה על טרמפ שמציעה לך בחורה מקומית. משכתי כתפיים ואמרתי סבבה אחי.
אחרי דנאלי המשכתי צפונה ונתקעתי איזה יום איזה 10 שעות בכביש. שתבינו, אלסקה המדינה הגדולה ביותר בארה”ב עם המעט ביותר תושבים, ב – 1982 היו שם קצת יותר מארבע מאות אלף איש. כל שלושה בתים עם מכולת ודואר נחשב לישוב. אתה יכול לנסוע ימים בלי לפגוש נפש חייה. לא פשוט לחיות באלסקה, כשרוב השנה אתה בעשרות מעלות מתחת לאפס. זהו מקום של אנשים קשוחים, שחיים על הקצה. אנשים עם גאוות יחידה, שמכנים את שאר מדינות ארה”ב, 48 הנמוכות. טוב, אז אני כבר שעות על הכביש. בשעות הערב סוף סוף עוצר לי טנדר שסוחב בעגלה נגררת איזה משהו ענק מכוסה בברזנט. אני עולה שואל אותם לאן, הם עונים לי לאיזה נקיק בצפון, אומר להם אני בדיוק לשם קיבלתי המלצות טובות, הם אומרים לי, או קיי תצטרך לבחור עם מי לנסוע, רואה את העגלה מאחורה? יש שם הליקופטר, מחר אחד מאיתנו טס איתו והשני מתקדם עם הרכב. אנחנו באים עכשיו מאורוגון והולכים לחפש זהב בנקיק. או קיי אומר להם זה ברור לכם מה אני בוחר??? נסענו כמה שעות והתארגנו לחניית ליילה. למחרת בבוקר קמנו והחבר’ה התחילו להרכיב את הפרופלור, הסיפור לקח כמעט יום שלם, בערב הם אומרים לי עכשיו נעשה טיסת מבחן ונמשיך עם התכניות מחר בבוקר. הטייס עולה למושב, מחמם מנוע, מנסה להתרומם ובמקום לעוף באוויר עושה 3 סלטות ועל הקרקע הוא מתרסק. המגלש של ההליקופטר נתפס באיזה זיז בולט בעגלה מה שגרם לפאדיחה. והכי מצחיק שהטייס יוצא לו ממש ללא פגע ואומר לי בצער, אני מתנצל שדפקתי לך את הטרמפ. נו, איך אפשר לשכוח סיפור כזה…
טוב, אני ממשיך לפיירבנקס, ויתרתי על הנקיק, אמרתי בליבי, מביא מזל רע זה.. .מחכה כמה שעות ופתאום עוצר לי טנדר חבוט וישן ובו על ההגה בחורונת אדמונית, נעימה וטובת מראה. הבנתי ממנה שהיא בתקופת מבחן וסבא שלה הוא האפוטרופוס שלה, לא הבנתי עד היום אם זו תקופת מבחן אחרי הכלא או לפניו. האמת, לא כל כך הטריד את מנוחתי כל עוד זכיתי בשבוע מפנק בביקתה ביער עם מקלחת חמה, מיטה עם מצעים נקיים. כאשר היינו שם שני כלבי זאב אימתניים שמרו עלינו מקרוב והסבא האפוטרופוס משגיח עלינו מהקרוואן הסמוך מרחוק. וכך שיחקנו בלילות באבא ואימא ובבקרים טיילנו לנו ונהנינו משלכת יפייפיה, של חודש ספטמבר, של עצים זהובים וכתומים כשברקע פסגות לבנות.
טוב, לכל דבר טוב יש סוף, צריך להתקדם הלאה וכך הגעתי לפיירבנקס, עיר יפייפיה עם רחובות מצוחצחים ועציצים פרחוניים בחזיתות הבתים. נכנסתי לספרייה המקומית ועברתי על עשרות חוברות של נשיונל גיאגרפיק כדי לדלות כל מידע אפשרי על תיאלנד, נפאל והודו. מפיירבנקס חזרתי לאנקורג’ לשדה התעופה וכך באמצע ספטמבר מצאתי את עצמי בבנקוק עם ויזה ל – 20 יום בלבד.
עזבתי את אלסקה בסתיו, כבר היה קור אימים ואפור ונחתתי לחום של 40 מעלות ו – 80 אחוזי לחות, זה היה שוק נוראי, תוסיפו לזה את הלם התרבות מהסביבה החדשה וכך מצאתי את עצמי בימים הראשונים מסתובב כמו זומבי לא מבין איפה נמצא ומי נגד מי.
תאילנד
אז, ביום השלישי, כשחזרתי מארמון המלך, נערה מקומית הציעה לי טרמפ, ושאלה אותי לאן אני צריך ללכת. סיפרתי לה על השוק הזה וההוא, והיא אמרה, “בסדר, תן לי לקחת אותך לשם.” הסכמתי ויצאנו לדרך. אבל הדברים קיבלו תפנית בלתי צפויה.
במהלך הנסיעה, ההתקדמות שלה הפכה מפורשת למדי, והיא שאלה, “רוצה מוקי פוקי?” היא כל הזמן חזרה ואמרה, “פוקי, פוקי, פוקי, אתה בטח רוצה.” אפילו שעה לא עברה, ומצאתי את עצמי יושב על מדרכה באיזה רחוב בבנגקוק, מוציא את חגורת הכסף ובודק אם רימו אותי או התנהגתי בטיפשות או שניהם. תהיתי לאיזה קטסטרופה נקלעתי, כל זאת תוך כדי זכרון האזהרות של נוסע אחר בפארק מנאלי, אלסקה.
נתחיל עם החדשות הטובות: היא השאירה את הדרכון שלי. אבל החדשות הרעות? היא גילחה את כל הכסף שלי, והשאירה לי רק 400 באט. תודה…
נשמתי עמוק, ניסיתי להבין את המצב והבנתי שזה לא סוף העולם. במהלך הזמן הזה, השתמשנו בהמחאות נוסעים מכיוון שכרטיסי אשראי לא היו נפוצים, והסחיבה של כמויות גדולות של מזומנים הייתה מסוכנת. אז, הלכתי תחילה למשטרה לדווח על האירוע, אבל הם פשוט צחקו עליי, בהתחשב בי בעוד טיפש שנפל להונאה. השגתי מהם מכתב והלכתי למשרדי אמריקן אקספרס. הם סיפקו לי 500 דולר להמשך המסע שלי והבטיחו לי שתוך חודש בערך, אקבל את שאר הכסף שלי בקטמנדו, היעד הבא שלי, ואכן, זה מה שקרה.
נפאל
קטמנדו, נפאל – איזה מקום קסום! התאהבתי בקטמנדו, וזה הרגיש כמו לילה אחר לילה של אגדות. האנשים, הריחות, הצבעים, המקדשים, הכיכרות והטקסים הדתיים – כל אלה בהחלט היו פיצוי מתגמל עבור האירועים בבנגקוק. הסתובבתי בכיכר דורבר בפליאה והתחלתי להתכונן לטרק שלי.
סימנתי את מחנה הבסיס של אוורסט וגוקיו כיעדים שלי. באותה תקופה לא היו טיסות ללוקלה או שלא הייתי מודע להן, אז הטרק שלי התחיל מג’ירי, כשבוע הליכה לנמצ’ה. סך הכל 21 ימי הליכה באחד המסלולים המרהיבים והיפים בעולם. חוויה שלא אשכח לעולם.
הודו
סיקים
ובכן לפני הטיול בשתי האחיות (מתוך השבע), מהגליה ומניפור עשינו קפיצה קטנה לסיקים, שמכונה בין השאר גם האחות השמינית וזאת במטרה לטייל בעיקר בצפון המדינה, חבל ארץ יפה במיוחד. סיקים, מדינה בצפון מזרח הודו גובלת עם סין, בהוטאן ונפאל הינה מדינה הררית קטנטנה, השנייה בקוטנה אחרי גואה ומספר תושביה הנמוך בהודו. הסתפחה להודו רק ב 1975 אחרי ניסיונות השתלטות של הענק הסיני. רוב תושביה נפאלים ויש בה מיעוט גולים טיבטי גדול. הקירבה לסין יוצרת מתיחות גיאופוליטית ולכן נדרש פרמיט כניסה לסיקים.
אישור נוסף נדרש לטיול בצפון המדינה עקב הקירבה לגבול הסיני.המדינה הזעירה נושקת להרי ההימלאיה וביום בהיר ניתן לראות את פסגת הר הקנצ’נג’נגה השלישי בגובהו בעולם, 8586. ניתן להגיע לסיקים דרך נפאל במעבר קאקארבטה. או דרך בנגאל המערבית השכנה ההודית מסיליגורי או דרג’ילינג. אנחנו הגענו לסיקים בטיסה במומביי לבגדוגרה בבנגאל המערבית, משם במונית לדרג’ילינג המקסימה ומדרג’י לגנגטוק, בירת סיקים. כאמור, נדרש פרמיט (אישור) לטיול לצפון אותו מארגנת סוכנות הנסיעות. לצפון ניתן לטייל רק בקבוצה עם מדריך. המסלול המקסימלי הוא ל 3 ימים בלבד והמחירים זהים פחות או יותר ברוב הסוכנויות. אנחנו שילמנו 24,000 רופי לשלושה אנשים וקיבלנו נהג ומדריך. אז ככה, הנהג זו הייתה לו הנסיעה הראשונה בצפון והסתמך בעיקר על המדריך, והמדריך הסתבר לנו שהפטריה שלקח הייתה חזקה במיוחד ולאחר סימנים מקדימים מחשידים ביום הראשון, מהיום השני ואילך כבר לא היה איתנו ואת רוב זמן הנסיעה בילה בטריפ חזק של הזיות, מלמולים חסרי פשר ושינה טרופה. ברגעי הערנות היחידים שלו הצליח איכשהו לכוון את הנהג, בשעות הדמדומים שלו נעזרנו בנהגים בדרך ועוברי אורח. אכן, כיף גדול.
היום הראשון התחיל בנסיעה מגנגטוק 1650 מטר גובה והסתיים בכפר הציורי הנפלא Lachen, 2750 גובה בנופים נהדרים עם המון ירוק גשרים ומים. 8 שעות נסיעה. ביום השני טיילנו בשני עמקים יפייפיים עמק Chopta ועמק Thango שטיפסו כבר לגובה 3000 פלוס, עם נופים מושלגים רבי הוד והדר, גם מסלול של 8 שעות עם עצירות לטיולים רגליים. ביום השלישי המשכנו לעמק יומטאנג הנהדר 4000 מטר גובה של קרחונים והרים מושלגים. הדרך חזרה לגנגטוק לקחה בסביבות 12 שעות אחרי בירבורים לא נורמלים בדרך, כשהנהג שהיה דיי רגוע עד עכשיו חוטף את הג’ננה ביום האחרון וכמעט מפרק את המדריך. הגענו בחתיכה אחת גדושי אנרגיה וחוויות. ביום למחרת נסענו לאגם Tsomgo. 3753 מטר גובה, מקום קסום, ירד שלג מה שתרם לחוויית סוף השהות בסיקים. קיצר, מומלץ בחום.
שבע האחיות
אחד האזורים הפחות מתויירים בהודו הוא שבע האחיות אזור המורכב משבע מדינות בצפון מזרח הודו שמעבר צר המכונה מסדרון סילוגרי מחבר בינו לבין בנגאל המערבית. תושבי השבע מקורם מ כ 150 שבטים ממוצא בורמזי, סיני, טיבטי, מונגולי וקמבודי שהגיעו עם שפות מנהגים, לבוש מסורת ומורשת משלהם. לכן לתושבי השבע חזות שונה לגמרי משאר חלקי הודו ונוהגים לומר שזה האזור הכי לא הודי בהודו. זהו אחד האזורים הנחשלים בהודו תשתית התיירות בסיסית למדי, תנאי הדרך גרועים תנאי הגישה אליו לא פשוטים וכל אלה עושים אותו להכי פחות מתוייר. בנוסף, האזור מאופיין בחוסר שקט דתי ופוליטי שבא לידי ביטוי בשביתות תכופות, הפגנות, מחאות של קבוצות אתניות השואפות לאוטונומיה המלוות בפעילות מחתרתית כל אלה לא הפך את השבע ליעד תיירות מעודף ועד שנת 2011 ל 4 מתוכן היה נדרש פרמיט מיוחד כאשר כיום רק לארונצאל פראדש יש צורך בכזה חוסר שקט קיים גם בשנים האחרונות. בדצמבר 2019 למשל עקב חקיקת חוק האזרחות חוק המפלה מוסלמים פרצו מהומות סטודנטים בדלהי שזלגו לאסאם מה שהביא את משרד החוץ להוציא אזהרת מסע לאסאם ופנייה לצמצם נוכחות בשאר המדינות הסמוכות. מדינת מהגליה היא אחת מהיותר מתוירות ובעלת תשתית תיירותית יחסית סבירה ומציעה בין השאר ביקור בשני כפרים מדהימים הנמצאים בלב הג’ונגל בתוך נופים מטורפים ואווירה קסומה. הידוע מבין השניים הוא נונגריאט שהגישה אליו היא דרך 3000 מדרגות (אין גישה עם כלי רכב) והאטראקציה המרכזית שלו היא גשרי חבלים שהקימו המקומיים משורשי האוויר של עצי פיקוס הגומי דרכם הם חוצים נהרות ועמקים. באזור גם מספר מפלים יפים היוצרים בריכות שחייה לצינון הגוף והנפש. הכפר השני במרחק נסיעה קצר במונחי הודו כ 5-4 שעות נסיעה הוא שנונגפדנג, כפר קסום הבנוי על טרסות משני עברי נהר מדהים. נדרשים חודשים לטייל באחיות, בהחלט יש למה לחכות.
המשך טיול למניפור אבל קודם כל קצת לוגיסטיקה. לאסאם יש גבול משותף עם כל שאר השש כך שהיא מהווה את גשר הכניסה לאחיות. ניתן להגיע בטיסות לגוהאטי גם במניפורי ובאורנצ’אל פראדש יש שדות תעופה. ניתן להגיע ברכבות למשל אנחנו הגענו מבנגאל המערבית מתחנת הרכבת שבעיר ניו ג’אלפאיגורי הסמוכה לסיליגורי, כ – 10 שעות נסיעה לגוהאטי. התניידות, מציע להימנע מהלוקאלים שזמינותם בעייתית, והם איטיים בטירוף. נוסעים או במוניות או בסומו, טנדר בו הם דוחסים כמה שהם יכולים, סוג של סיוט בנסיעות ארוכות. אנחנו היינו 3 שילמנו מראש על 6 מקומות כל נסיעה כדי לנסוע ברווחה. מרחקי הנסיעה למהגליה ובתוכה קצרים יחסית אפשר להתחיל משם. כשעתיים נסיעה לשילונג הבירה, חלק גדול מהמלונות באזור הכיכר המרכזית של העיר, פוליס בזאר. בשילונג חצי יום טיול ניתן לעשות למפל הפיל הנחמד ויעד חובה לדעתי הוא ברא בזאר הססגוני. הגעה לנונגריאט ל3000 המדרגות בירידה. נסיעה ל כפר Tyrna כשעתיים נסיעה. ניתן בכפר להשאיר את המוצ’ילה הגדולה באיזה גסט האוס תמורת 200 רופי ולצאת רק עם תרמיל גב. אפשר גם לשכור שרותי פורטר שייקח את התרמיל הגדול (רצוי ביותר בעלייה), אפשר גם להשכיר במקום זוג מקלות במבוק למדרגות. מטירנה נסיעה של כשעתיים לצ’ארפונגי הנחמדה, ללילה אחד, ניתן לעשות פה טיול יום למספר אתרים וממנה כשעתיים נסיעה עד הכפר דאוקי משם לשנונפדנג במונית כ 20 דקות. משנוונפדנג המשכנו למניפור. יומיים מעברים.
ממש לא פשוט, אין תחבורה מסודרת, צריך לאלתר.
תחנה ראשונה מונית ל עיר Jowiy טיפ חשוב, כשעה נסיעה משנונגפדנג ישנה שמורת טבע מקסימה קראנג – שורי עם מפל מרהיב היוצר בריכת שחייה, ניתן לישון באוהל בשמורה ולשוט בנהר בקאנו. אחלה טיול יום, מקום אליו הגענו במקרה. מהמפל שעה נסיעה ל Jowai משם לעיר סינצאר ללילה וממנה לאימפאל בירת מניפור. אימפאל, מקום חובה אימא מרקט , Ima Keithel .שוק המנוהל ומופעל על ידי נשים נשואות בלבד .כ 4000 נשים פוקדות אותו יום יום ומנסות למכור את מרכולתן. שוק מדהים בססגוניותו. כאמור רצינו להגיע למרכז הראשי של בני המנשה שבמניפור הנמצא בעיר Churachandpur כדי להגיע לשם צריך קודם כל להגיע לעיר Moirang סמוך לה חובה לעשות טיול ל אגם המים המתוקים הגדול ביותר בצםון מזרח אסיה אגם לוקטאק ובו איים צפים. נסיעה של שעה מביאה אותנו למרכז בני המנשה בצוראצאנדפור. היה מעניין, השתתפנו בתפילה וחווינו את המקום.
ֿקנדה
המסע שלנו התחיל בנחיתה בסיאטל, ולאחר מכן השכרת מכונית שתהפוך לסוס הנאמן שלנו להרפתקה שלפנינו. שלושה ימים של נהיגה נופית הביאו אותנו אל הרי הרוקי הקנדיים המלכותיים, פיסת גן עדן עלי אדמות. התחנה הראשונה שלנו בדרך לפארק הלאומי באנף הייתה מרכז המבקרים של הפארקים הלאומיים בעיירה המקסימה פילד. כאן רכשנו כרטיס שבוע שהעניק לנו את החופש לחקור את הפארקים השונים באזור.
ביום השלישי לטיול, יצאנו לטיול מענג לשמורת יוהו הסמוכה. התפעלנו מהגשר הטבעי שנוצר מהזרימה הבלתי פוסקת של נהר “הסוס הבועט” דרך סלעי גיר. לאחר מכן הגיע ביקור קסום באגם האמרלד המדהים, בו היופי של הטבע הותיר אותנו ביראת כבוד.
יום נוסף הוקדש לחקר אגם לואיז הנודע ואגם מוריין, שלם עם מסע של שעתיים במעלה ההרים לאגם מירור השליו. הצמא שלנו להרפתקאות הוביל אותנו לאזור מפלי נהר Bow שובה הלב ביום נוסף.
המסע שלנו המשיך לאורך דרך הקרחונים המרהיבה, עם עצירה בשדה הקרח של קולומביה. שם, עלינו על אוטובוס עם גלגלים אדירים לטיול מרגש בקרחון אתבסקה. משם, המשלחת שלנו לקחה אותנו לפארק הלאומי גספר, שם הקדשנו שלושה ימים לחקר אוצרותיו. יום אחד בילינו בחקר האזור ברכב, יום אחר כלל טיול מענג לקניון מלינג’ה, ולקינוח, התענגנו על טיול מקסים לעמק חמשת האגמים.
הרי הרוקי הקנדיים התגלו מעל לכל ספק כאחד האזורים היפים ביותר בעולם כולו. במרחק של 30 קילומטר בלבד משמורת יוהו, בעיירה גולדן, גילינו פנינה נוספת: גשר השמיים המוזהב. הגשר המדהים הזה מתנשא מעל עמק קולומביה, ומספק נופים מעוררי כבוד של הערוץ מגובה גבוה של 128 מטרים.
המסע שלנו דרך הרי הרוקי הקנדיים היה לא פחות מהגשמת חלום, עדות לפלאי הטבע שיש לקנדה להציע.
אוגנדה
אוגנדה היא כמו נווה מדבר קסום בלב אפריקה, ארץ של צמחייה תוססת ונופים קסומים. יופי מועצם עוד יותר על ידי החום והקסם של אנשיו. עבור מטיילים, הוא בולט כאחד היעדים הבטוחים ביותר ביבשת אפריקה. זוהי חווית העולם השלישי האמיתית, ללא סינון, עם תשתית תיירותית מוגבלת וכמה אתגרים במונחים של יחסי ציבור.
מקומות הלינה יכולים להיות יקרים יחסית, בממוצע בסביבות 40 דולר לאדם ללילה, אשר נופל איפשהו בטווח האמצעי של המחירים. כדי להפיק את המרב מהביקור שלכם, מומלץ מאוד לשכור נהג/מדריך יחד עם רכב, במיוחד אם אתם קצרים בזמן. עם זאת, עבור אלה שהמוקד העיקרי שלהם הוא ספארי, מדינות אפריקאיות אחרות כמו טנזניה, זמביה או דרום אפריקה עשויות להציע אפשרויות חזקות יותר. אבל אם ספארי הוא רק חלק אחד מההרפתקה האפריקאית הרחבה יותר שלך, אז אוגנדה היא פנינה נסתרת.
מניסיוני האישי, הביקור באוגנדה בפעם הראשונה עם אבי, בני, בתי וחתני יצר זיכרונות נצחיים והותיר את כולנו מאוהבים עמוקות במדינה הייחודית הזו. הנופים הירוקים העשירים, חיות הבר המגוונות והחמימות האמיתית של תושביה הופכים את אוגנדה למקום שנשאר בלבך הרבה אחרי שעזבת.
מוזמנים לפייסבוק שלי, להמשך ההרפתקאות, הזכרונות והחוויות שאני ממשיך עד היום ולא מתכוון לעצור!
