חלק א’: הווידוי
זה אולי נשמע יוצא דופן, אפילו מביך, אבל לא עזבתי את גבולות ישראל עד שחגגתי את יום הולדתי ה-30. באותו רגע, הגילוי הזה נראה לי מוזר למדי, אבל הרשו לי להבטיח לכם, לא היו לכך סיבות קונקרטיות. זה לא היה פחד מטיסה, גבהים, פקחי תעופה או דרכונים, דיילות או אפילו תפיסות פטריוטיות שהחזיקו אותי בישראל. זה בהחלט לא נבע ממגבלות קריירה מעשיות, מכיוון שעבדתי כפרילנסר באינטרנט. מעולם לא נעזרתי בתירוצים כמו “פחד מהלא נודע”. בפשטות, הרעיון לנסוע לחו”ל פשוט לא עלה בדעתי. זה היה מושג תיאורטי שהגיע והלך מבלי שהניע אותי מעולם לפעול.
הניסיון להבין את הלך הרוח שלי בתקופה ההיא מרגיש כמו לנסות להיכנס למחשבות של מישהו אחר. פוסטים, תמונות וסרטונים במדיה החברתית של יעדים אקזוטיים נראו מסקרנים אך מרוחקים, כמו סצנות מסרט מדע בדיוני שאתה נהנה ממנו אבל לא ממש יכול להתייחס אליו. סיפורי הטיולים של חברים היו מרתקים, אבל הם לא יכלו לאלץ אותי לצאת מאזור הנוחות שלי.
חלק ב’: השינוי
הכל השתנה עם התפרצות הקורונה. לא, אני לא מתכוון למחלה עצמה, אלא למצב העולמי שהיא יצרה בתחילת 2020, המסומן על ידי נעילה, הגבלות וחוסר ודאות. הייתי בטביליסי, ג’ורג’יה, חגגתי את יום הולדתי ה-30 עם חברים יקרים כשהם החליטו לקצר את הטיול שלהם בגלל המשבר שהתגלגל. קיבלתי החלטה נועזת להישאר, בוטח באינסטינקטים שלי וביכולת שלי לנווט בשטח הלא מוכר הזה.
זה היה שילוב של שיקולים רציונליים, כמו מזעור מגע, ותחושת הרפתקאות סוחפת שהובילה אותי לצאת למסע הבלתי צפוי הזה. תוך כמה חודשים בניתי חיים חדשים בחו”ל, קניתי דירה ורכב, רכשתי חברים חדשים וחקרתי את הארץ בדרכים שלא דמיינתי קודם לכן. להפתעתי, הכל עבר בצורה חלקה להפליא, למרות הבדלי שפה ותרבות.
חלק ג’: הפיצויים
למה אני קורא לזה “פיצוי”? כי מנעתי מעצמי חוויות בשווי של עשור שהיו בהישג יד אבל מעולם לא נתפסו בגלל אדישות. המגבלה המוטלת על עצמי קהתה את התכונות החשובות ביותר שלי – ספונטניות, הסתגלות ויכולת להתחבר לאנשים, כל אלה הם היבטים חיוניים של תעוזה.
אז, החלטתי לפצות על כל השנים שבהן התאפקתי. תכננתי מסע לא מתוכנן עם הכללים הבאים:
א) ביקור רק במדינות שמעולם לא הייתי בהן.
ב) אין מגבלות זמן.
ג) תכנון מינימלי, רק כמה ימים מראש. ב-21 ביולי 2023, יצאתי למסע אל הלא נודע, שהחל בטיסה לתאילנד ובילוי בקזחסטן.
ד) לטייל קל, תיק של 15 קילו יצאתי להרפתקה.
בעודי כותב את המילים הללו, רגעים ספורים לאחר הזמנת כרטיס הלוך ושוב הביתה, אני יכול להרהר במסע שהתפרש על פני שבע מדינות חדשות, חמש עשרה ערים וכפרים, חברויות חדשות ואינספור חוויות וזיכרונות.
לסיום, אכן יש כאן סיפור אהבה. למרות שזה אולי נראה כמו סיפור אהבה עם ארצות זרות, זה יותר על סיפור האהבה שלי עם עצמי. אהבה אמיתית, לדעתי, כוללת חיבוק מלא, גם אם זה אומר לעזוב את אזור הנוחות. ובסכימה הגדולה של הדברים, המסע הזה היה חקירה של האהבה העצמית שלי.
לסיכום, אני משאיר לכם תרשים:
אתגרי השנה החדשה:
- איפה אני נמנע מהעזה בחיי?
- האם אין לי אמון בעצמי לעשות את הצעדים הנועזים האלה?
- מה מפריע לאמון העצמי שלי?
- אם אני סומך על עצמי במצבים ספציפיים, לאן זה יכול לקחת אותי?
- מה הכי גרוע שיכול לקרות אם אצא מאזור הנוחות שלי?
- למה לא פשוט לעשות את זה?
עד השיתוף הבא,
עודד
